Pages Menu
Categories Menu
הבוגר והילד – מי מטפל במי?

הבוגר והילד – מי מטפל במי?

לא אחת אנחנו, שעוסקים בהתפתחות, עוסקים גם ביחסים שבין הילד הקטן שבנו לבין האדם הבוגר שהפכנו להיות. עם לא מעט מתאמנים כבר עבדתי על הילד הקטן שחי בקרבם, זה שאולי היה דחוי, אולי היה מושא ללעג, אולי הרגיש פחות אהוב מאחיו, אולי למד שכדאי להסתתר בחדר ולא לצאת אל העולם כדי לא להתמודד עם הקשיים שמצפים לו שם. במקרים כאלה הילד הקטן הזה ממשיך להשפיע ולדרוש את המוכר והבטוח עבורו, גם כשאנחנו גדלים ומתבגרים. הוא כאילו 'לא מעודכן' ביכולות שרכשנו עם השנים, בהבנות החדשות שיש לנו, בדרך שנכון לנו לחיות היום בשונה מהמנגנונים שהוא מצא לעצמו אז כדי להתגונן בפני ה'לא נוח'  וה'מאיים' בעולם. אני רואה את הילד הקטן הזה כמו שדה אנרגטי פנימי, שמהדהד בתדר שלו, שממגנט אליו את ההוכחות לצדקת קיומו. אז אכן הוא יגלה במרחב מישהו שבחוויה שלו לועג לו, יזמן סיטואציה בה אכן ירגיש פחות אהוב מאחרים, ימצא את ההוכחות בגינן עדיף לו לעבוד במשרד סגור, בלי יותר מדי ממשקים ואינטראקצית עם אחרים.

יש דרכים נפלאות ומרגשות ליצור קשר עם החלק הילדי הזה, לשוחח איתו, להבין את הכוונה החיובית שלו עבורנו, להבין למה הוא מרגיש שבלעדיו אנחנו, גם הבוגרים שהפכנו להיות, עדיין בסכנה אם הוא לא יהיה עוד על המשמר. ואז אנחנו נכנסים לתהליך של 'ריפוי הילד הפנימי', גידולו, צמצום הפער בינו לבין הבוגר שהפכנו להיות. מתאמנים מדווחים על שינויים מרגשים באמת בהרגשה, בקלילות, בדרגת החופש שמתווספת להם לחיים כשהילד הפנימי הזה מטופל, מקבל את ההתיחסות, נרגע, נרפא.

ויש גם מקרים הפוכים, שאותי מרגשים לא פחות. המקרים בהם המבוגר פועל ממקומות של חשש, וסקפטיות, וחרדה, ותחושת אחריות שמצמצמת את פועלו. ואז קורה שדווקא הילד שבו יכול לרפא אותו. דווקא החיבור לילד שפעם היה, לקלילות, לספונטניות, לאופטימיות, לכנות ולאהבה ללא תנאי שהילד הזה יודע לתת – החיבור לכל אלה דווקא מרחיב, מרגיע, מאזן, מקל.

בכל מקרה, כך או כך, ההתייחסות לקולות הפנימיים השונים, לבוגרים ולילדיים כאחד, מתן הכבוד והלגיטמיות לכל אחד מהם, מייצר תהליך חשוב ומחזק מעין כמותו. וכשמתחבקים השניים, וירטואלית או לא, לא תמיד ברור לי מי מחבק את מי, מי מרפא את מי, מי מרעיף מטובו ומחומו על מי.

תגובות

תגובות