Pages Menu
Categories Menu
מה זה שפע עבורי?

מה זה שפע עבורי?

"רק על עצמי לדבר ידעתי" ולכן אדבר כאן רק על תפיסתי ועל איך היא מתממשת בחיי שלי.

הנה שני כללים שמנחים את ההבנה שלי לגבי שפע, ומנחים את כל המשתמע לגביו עבורי:

הראשון הוא ששפע = זרימה. כל מה שקיים בטבע בשפע זורם הלאה. לא נעצר. האנרגיה זורמת, האוויר זורם, המים זורמים. כשמים נעצרים הם מתעפשים, נתקעים, מאבדים מהניקיון ומהיכולת שלהם להזין.
השפע זורם ביקום, זורם אלינו וזורם מאיתנו.
אני פוגשת אנשים שחושבים, ובטעות לדעתי, שהם כלי שאמור להכיל את השפע שמגיע אליו, תופסים את עצמם כמי שמקבל את השפע כדי שיהיה שלו, ולכן נוטים להחזיק בו. ככל שאנחנו אוחזים בו, ככל שאנחנו פוחדים שאם נשחרר ונזרים אותו הלאה לא יישאר לנו מספיק, אולי לא יישאר לנו בכלל, כך אנחנו יוצרים את התקיעות שלו, את העצירה של הזרימה. להבדיל, כשאנחנו רואים את עצמנו כצינור שמאפשר את זרימת השפע, אנחנו תורמים להמשך הזרימה ולהעצמתה. כשאין זרימה אין הגעה של שפע נוסף, אנחנו חווים את זמניות השפע כי במו ידינו או תודעתנו אנחנו מייצרים את העצירה שלו, את הכליאה שלו בנו, ובכך מעפשים אותו, בדימוי המים המעופשים במאגר.

הכלל השני שמנחה אותי בניסיוני להבין את השפע הוא הכלל הבסיסי ביותר – דומה מושך דומה. ובהקשר של שפע – ככל שנתפוס את עצמנו ככלי ונאגור את השפע בתוכנו, ההדהוד שלנו ליקום יהדהד "אין מספיק, יש חוסר, צריך יד קפוצה פן יאבד", ובאופן טבעי, מה שיימשך בבחינת 'דומה מושך דומה' אלינו הוא חוסר. יד קפוצה גם לא יכולה לקבל, לא רק שהיא לא יכולה לתת. ככל שנתפוס את עצמנו כצינור ונזרים את השפע  הלאה נהדהד לעולם "יש לי המון ואני נהנה מזה, ידי פתוחות", הדהוד כזה ימשוך אלינו את ה"יש המון ויש הנאה" של התדר הזה. יד פתוחה גם מקבלת, לא רק נותנת.

אז מה זה דורש להיות צינור שמזרים שפע?

ראשית, לבדוק באומץ – כמה שפע אנחנו באמת מסוגלים להכיל? האם באמת מגיע לנו או לא? מה לימדו אותנו על חוסר ועל שפע בילדותנו? האם העבירו לנו מסרים שנהיה זכאים לשפע רק בתנאי ש…. שנתנהג יפה, שנאכל יפה, שנשקיע הרבה? או שלימדו אותנו שאנחנו זכאים לשפע בשל היותנו צינור שמזרים אותו הלאה? האם לימדו אותנו ששפע ואושר אמיתיים נופלים רק בחלקם של מתי מעט? כי לצינור שהוא אנחנו יש קוטר מסוים. וכל האמונות והמחשבות המצמצמות שאנחנו אוגרים בתוכנו כמו מצמצמות את קוטר הצינור, מאפשרות רק לכמות מזערית של שפע לזרום דרכנו. ההדהוד שלנו לעולם יאמר "זה לא באמת אפשרי עבורי, אין לי באמת יכולת להכיל את כל הטוב, שלא יגיע כל כך הרבה מהדבר הזה" וודאי שזה מה שנקבל, לא כל כך הרבה מהדבר הזה.

שנית, זה דורש להינות מהרגע ולהוקיר את כל מה שיש, כי הוא אכן יש, קיים. לא כי זה רוחניקי ואופנתי. אלא כי התדר הזה יהדהד לעולם את עצמו ויחזיר את אותו הדבר, כי דומה מושך דומה.  להינות מהשפע, לנצל אותו, אבל להזרים אותו הלאה. להיות נדיבים, גם רגשית, גם מנטלית, גם כספית. לקבל כסף באהבה וגם לתרום ולתת אותו באהבה, לקבל מחמאות בשמחה וגם לתת אותן בפרגון גדול, ללמוד כל הזמן ולא להפסיק ללמד (לא צריך להיות מורה או מנחה קבוצות כדי להעביר את התובנות שלנו הלאה, כדי לגדל, להשפיע ולהרחיב תודעות של אחרים). לתת לא פחות משאנחנו רוצים לקבל (אפילו לא גרם אחד פחות)

וגם, זה דורש מאיתנו לשחרר את האחיזה שלנו בתוצאות.. הכי קשה… כי כשאנחנו מצפים לתוצאות מסוימות, אם זה סכום מסוים בחשבון הבנק, אם זה ביטוי מסוים של אהבה מצד בן או בת הזו, אם זו תוצאה מסוימת בלבד של בדיקה בריאותית שאנחנו עושים – האחיזה בתוצאות, הציפייה והרצון שזה יהיה הביטוי הפיזי, רק ובדיוק כפי שאנחנו רוצים – זו בדיוק החשיבה שעוצרת את הזרימה, שלא נותנת למה שמגיע להגיע אלא רק למה שאנחנו רוצים שיגיע. ככה אנחנו מצמצמים את הצינור. אז מתחילה הזרימה להיתקע, אז אנחנו הופכים כלי שמעכיר ומעפש את מה שאמור להמשיך לזרום. מאוד מועיל לזכור, שהכל זמני בחיים (שלא לדבר על החיים עצמם)!  כי כל מה שיש וכל מה שאין הוא זמני. הכל עובר, ה'טוב' וה'רע', ה'נוח' וה'פחות'.

וכל הזמן זה דורש מאיתנו להישאר ברמת ערות מאוד גבוהה. להיות מודעים לרגשות, למחשבות ולפעולות שלנו, לבדוק כל הזמן האם הן מעודדות זרימה או מעכבות אותה?  האם מה שבבסיסן הוא אנרגיה של חוסר וסגירות או של שפע ופתיחות? וכל הזמן להגיב ולפעול בהתאם. לנקות ולאוורר את החסמים, להתמיר את השלילי בחיובי.. זה מבחינתי לקחת אחריות על התדרים שאני מהדהדת לעולם, ואז גם הוא ייקח אחריות על מה שהוא מהדהד כלפי. יחסי גומלין יש ביננו.

אז מה הסיכום כאן? שעלינו לזכור שאנחנו רק צינור ואפילו לא כלי, ושעוצמת הזרימה של השפע דרכנו תלויה בשני גורמים: ברוחב הצינור וברמת הניקיון שלו.

כמה משמח לגלות ששני הגורמים האלה נתונים להשפעתנו! אז קדימה לעבודה 🙂

 

תגובות

תגובות