Pages Menu
Categories Menu
לקראת חתונתו המתקרבת של בני…

לקראת חתונתו המתקרבת של בני…

החתונה של הבן שלי מתקרבת. עוד חודש או קצת פחות.. וזה גורם לי לחשוב…

הזוגיות היא דבר נפלא, יש בה אהבה, ושמחה, ואושר, ופרגון, ותמיכה ושיתוף.. ויש בה גם מחוייבות. לדאוג, לטפל, לטפח, לשמור ולשמר, לפרנס ולכלכל.. ואני מאמינה שיש רמה נוספת של מחוייבות, מחוייבות שמקורה במימדים גבוהים יותר, בזמנים קדומים יותר, מחוייבות למימוש חוזה שנחתם טרם לידת בני הזוג.

עמוס הנביא שאל (עמוס ד' 3): "הילכו שניים יחדו בלתי אם נועדו"? ובהקשר הזה – האם יתכן שיחברו שניים לקשר כל כך אמיץ, חזק ומחייב, אלא אם החבירה הזו נקבעה מראש על ידם? אני מאמינה שאין מקריות בחיים, שדבר קשור בדבר, שאירועי החיים מסונכרנים להפליא. וכשבני זוג נפגשים, מתאהבים ומחליטים להיות מחוייבים זו לזה, הדבר נבחר על ידם מראש, טרם לידתם. ההתחייבות זו, חוזה זה שהם חתומים עליו, היא שמכתיבה את סינכרון האירועים שיאפשר בסופו של דבר לחבירה הזו להתממש.

החוזים שאנחנו מייצרים טרם הלידה הם חוזים הדדיים שמביאים ערך לשני הצדדים.  מאחר והמטרה הגבוהה של הגעתנו הנה היא התפתחות, הרי שמטרת החוזים הללו היא לסייע בתהליכי ההתפתחות והגדילה הרוחנית שלנו. תמיד נחתום עם בן/בת זוג שיש להם יכולות שלנו אין, שידגימו לנו איך, במצבים מסוימים, אפשר להתנהל אחרת. אם אנחנו מגיבים בקלילות ולעתים בפזיזות, אולי נחבור לבן/בת זוג שקול ומחושב. אם אנחנו אוהבים להיות ספונטניים ולזרום עם מה שנקרה בדרכנו, אולי נבחר לחבור לבן/בת זוג שדורש תכנון ארוך טווח יותר והתנהלות מחושבת יותר.

עצם החבירה למישהו שהוא שונה מאיתנו במהותו היא אתגר הגדול. כי התסכולים והמריבות נובעים מהמקומות האלה בהם בן הזוג שונה מאיתנו. מגיב אחרת, מתנהל אחרת. וכשהוא ממש הפוך מאיתנו זה הכי קשה…

חשוב שנזכור שדווקא בשביל ההיפוך הזה חברנו לבן/בת הזוג האלה! אולי לכן נהוג לאמר ש'אם מערכות היחסים הן בית הספר של החיים הרי הזוגיות היא האוניברסיטה'. אילו היינו זוכרים את החוזים עליהם חתמנו היינו מקבלים את ההתנהלות השונה בהבנה, בסקרנות, אפילו בהוקרה על זה שבכך האחר מממש את חלקו בחוזה שלו איתנו. אבל מאחר וחוזים אלה סמויים מעינינו הארציות התגובה שלנו היא יותר של כעס, תסכול, חוסר סובלנות ושיפוט.

תארו לכם איך היו נראות מערכות היחסים שלנו אילו היינו מודעים לכך שבאנו גם ללמוד מבני הזוג שלנו.  אם דווקא ברגעים של המריבות והכעסים היינו מאמצים לעצמנו הוויה של תלמיד סקרן, מישהו שמבין שעכשיו עליו להתאפק מלכעוס ולהתפנות ללמוד! כי ברגעים אלה ממש הוא עושה את מה שבא לעשות. לומד ומתפתח! כי זו עבודת החיים החשובה ביותר –  עבודת ההתפתחות והצמיחה.

בנוסף, זהו ביטוי גבוה בעיני של לקיחת אחריות. לקחת אחריות על ההתפתחות שלנו, על התגובות שלנו לאחר, על ניצול ההזדמנויות הנקרות בדרכנו למען ההתפתחות הזו. כי, שוב, ההזדמנויות האלה לא סתם נקרו בדרכנו, הן סונכרנו להיות שם כדי לתת לנו את ההזדמנות לבחור. לבחור לנצל אותן כפי שתכננו, לבחור לממש את החוזה עליו חתמו.

ובאשר לבני היקר וכלתי הנפלאה – כמובן שמתעוררות השאלות בדבר מה הוא בא ללמוד ממנה ומה ללמד אותה? ומה היא באה ללמוד ממנו ומה ללמד אותו?אבל זה כמובן כבר שלהם, ושלהם בלבד..

שיהיו מאושרים…

תגובות

תגובות

Call Now Button