Pages Menu
Categories Menu
מי שם את תקרת הזכוכית שמעלי?

מי שם את תקרת הזכוכית שמעלי?

דיון  מעניין וחשוב מעין כמותו התעורר במפגש עם מנהלים אותם אני מלווה במהלך של מנטורשיפ, תוכנית בה מנהלים בכירים מלווים מנהלים צעירים בהתפתחות הניהולית שלהם. חוסר הסכמה ואפילו ויכוח סוער התעורר לגבי העתיד הצפוי לאחד ממהנהלים הצעירים המשתתף בתוכנית. לא אכנס לפירטי הויכוח, אבל תובנה חשובה בלטה שם, והיא שכל מנהל שנכח בדיון מאוד מאמין באמונה שלו לגבי העתיד הצפוי למנהל  הצעיר עליו דיברנו. ושמה שהוא מוכן לעשות כדי לעזור לאותו מנהל צעיר להצליח מאוד תלוי, מן הסתם, באמונה שלו לגביו. ומכאן שאין ספק שהסיכויים של המנהל הצעיר להצליח מאוד תלויים במי יחנוך אותו – מי שמאמין בו ברמה של 100% או מי שמאמין בו ברמה של 70%? שניהם מאמינים בו. אבל כמה??

חשוב להבין ולזכור שמה שאנחנו מאמינים בו מקרין מאיתנו גם ללא מילים, גם ללא כוונה או מודעות מצידנו. עוצמת האמונה של המנהל החונך מגדירה את הההשקעה שישקיע במנהל הנחנך, את המרחב שיספק לו, את ההשראה שישרה עליו, וראה זה פלא – הנבואה תמיד מגשימה את עצמה. לטוב ולרע. גבולות האמונה של המנהל החונך לגבי הנחנך הן אלה ששמות את תקרת הזכוכית מעל ראשו של הנחנך, ולשים תקרת זכוכית זו אחריות גדולה. ולכן, המלצתי תמיד היא לא לאפשר למנהל, בכיר ומנוסה ככל שיהיה, לחנוך מנהל צעיר אם הוא לא באמת ובתמים מאמין ביכולת שלו לגדול ולהתפתח.

ועדיין לא התחלנו לדבר על תקרות הזכוכית שאנחנו שמים לעצמנו… אמירות רבות נזרקו לעברנו בילדותנו, רובן כמובן ללא כוונה רעה. אימרות על 'ההוא שהוא באמת יוצא דופן' ו'לא כל מה שהוא יכול כולם יכולים', ו'למה לא להסתפק במה שיש' גרמו לנו לעיתים לשים תקרות זכוכית לעצמנו, תקרות שקופות שאנחנו לא רואים כלל, אבל כשנתקלים בהן מגלים שהן חזקות מבטון.

כשהמנהלים הצעירים מגיעים לתפקיד עם תקרת זכוכית משל עצמם נדרשת נחישות גדולה מצד המאמן, המנטור, החונך, המנהל הבכיר. לא להיכנע, להמשיך להאמין, להתבונן במה שקורה במציאות האמפירית, ללמוד מקשיים ומטעויות, ולהוכיח שכל אחד תמיד יכול קצת יותר ממה שהוא כבר עשה. ובהמשך – הוא גם יוכל עוד קצת ועוד יותר.

תגובות

תגובות

Call Now Button