Pages Menu
Categories Menu
על הצרידות שתפסה אותי, על החופש, ועל מה שבניהם

על הצרידות שתפסה אותי, על החופש, ועל מה שבניהם

לפני כמה ימים, תפסה אותי צרידות קיצונית. למעשה איבדתי את הקול לחלוטין. לפעמים אני מנסה ללחוש, אבל לרוב אני שותקת כי הלחישה מאוד מאמצת את מיתרי הקול ומפתיע כמה היא מתישה את כל הגוף. ביטלתי פגישות, באופן מסונכן לחלוטין לקוח ביקש לדחות הנחייה שהיתה מתוכננת, ויכולתי בשקט ובשלווה להתכנס לתוך הדומייה שלי, ולהתחיל לחשוב את המחשבות הנדרשות של קשר גוף-נפש. מה אני רוצה לאמר ולא אומרת? מה אני לא העזתי שאני רוצה להתחיל להעיז? ואולי, סביב המרכז הזה שהקמתי אני יותר מדי שואפת שמילותי תישמענה?

ובאופן מסונכרן להפליא, דווקא בסופ"ש הצרוד שלי, סיפרה לי חברה על הרצאה שראתה ב Ted בו מספר פיל הנסון  איך התחיל את קריירת הציור שלו ופתאום התחילה אצלו רעידה בידיים. איך יכול צייר לצייר כשהיד שלו רועדת? הוא עבר תהליך מדהים, מלנסות לשלוט ברעידה ולמתן אותה, דרך לעזוב את הציור בכלל, עד שהחליט 'לחבק את הרעידה' ולראות לאן היא תביא אותו. from limitation to liberation. ומשם הוא הגיע לאמנות מדהימה שמבוססת על 'יד רועדת', הגיע לרמות חדשות לחלוטין של יצירתיות וביטוי, למיצגים אמנותיים כל כך לא קונבנציונליים, שברור שלא היו יכולים להיווצר בדרכים קונבנציונליות. כשם שצייר רועד הוא לא קונבנציוני כך גם האמנות שלו.

וראו איזה פלא קורה כשמאמצים את המגבלה ולא נאבקים בה. איך היא עצמה הופכת למנוף לדברים שלא היו מתאפשרים אלמלא המגבלה. כי באופן פרדוקסלי, כשאין מגבלות והכל לכאורה אפשרי, לעתים לא עושים כלום. יש משהו קצת משתק במקום הזה בו 'כל אפשרי'.  קל מאוד להישאר בשלב שמהרהר ובודק ולא מחליט מהחשש שאולי יש אפשרות טובה יותר. כשכל הדרכים פתוחות לעתים אין מושג לאן ללכת. ואז כשהכל אפשרי – כלום לא אפשרי..

נזכרתי במתאמנת שעבדתי איתה לפני מספר שנים, אשה מדהימה ומוכשרת ברמות יוצאות דופן, שחלתה במחלה נדירה וקטלנית. ההידרדרות הגופנית היתה מהירה. תוך מספר שבועות היא התחילה לרעוד, תוך מספר חודשים נזקקה לכסא גלגלים ולמטפלת צמודה, ותוך שנתיים וחצי או שלוש כבר מרותקת למיטה. ובלי ססמאות ובלי סרטוני Ted היא החליטה שהיא לא נאבקת! אלא, בכל שלב משלבי המחלה ועם כל הופעה של מגבלה חדשה, היא מייצרת את הייחוד שלה מחדש, מגדירה את התרומה שלה לעולם בהתאם למגבלה של אותה התקופה. בעצם… היא לא החליטה את זה.. היא פשוט היתה את זה.. כי זה מי שהיא..  ההשפעה שיש לה על סביבתה, הדברים שהיא מוציאה תחת ידיה הרועדות 'ממיטת חוליה', או יותר נכון 'ממיטת יצירתה', מדהימים בכל קנה מידה.

לפעול ממקום של 'אוףףף, אין לי ברירה כי יש לי מגבלה.. אז מה כבר אפשר בכל זאת?' לעומת ממקום של 'מה כרגע מתאפשר לי לטובת הדברים שחשובים לי?' זה מין הסתם עולם אחר לגמרי. הראייה הראשונה מצמצמת. השנייה פותחת אפשרויות, מרחיבה. זה החופש האמיתי! אני פוגשת לא מעט אנשים שנוטים לחשוב שהחופש הוא משהו חיצוני. חיים ללא מחוייבות, ללא מגבלות, ללא אילוצים.  זה לא נכון. החופש הוא התחושה הפנימית הזו שאני אדון למרחב הפנימי שלי, לדרך בה אני מתייחס לדברים, ל-מה אני בוחר לעשות איתם, ל-מי אני בוחר להיות מולם. החופש לא קשור למציאות החיצונית.

ובצרידותי ישבתי וכתבתי פוסט והעליתי לפייסבוק, מה שלא קל ולא קולח לי כלל וכלל.. ופתאום אנשים התחילו להגיב, ולהעיר. ועניתי להם. ופתאום ראיתי שגם עבורי זה אפשרי להעלות פוסט בנינוחות ובקלות, מה שלא היה ברור לי כלל וכלל.. ופתאום בארוחת הערב קלטתי שאני צוחקת המון כשאני מדברת פחות.. שמאוד משעשעת אותי הדינמיקה החדשה סביב השולחן.. ופתאום עולים לי רעיונות איך יכולים החיים שלי להתנהל טוב יותר עבורי כשאני פחות פעילה ומסבירה ומגדירה. כמויות של חומר למחשבה! נראה לי שכדאי לשתוק עוד קצת 🙂

אז תחשבו רגע – מהי המגבלה שמגבילה אתכם כרגע? ותחבקו אותה. מי יודע? אולי תיפתחנה בפניכם אפשרויות חדשות ומסעירות?

תגובות

תגובות

Call Now Button