בלוג ומאמרים

יש (לפחות) 3 דברים שלא לימדו אותנו, ושיכולים לשנות את החיים שלנו. לא פחות. ראשית אומר שאל לנו לכעוס שלא לימדו אותנו אותם. התקופה בה גדלנו היתה שונה מהתקופה בה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו, והם את הנכדים שלנו.. וגם אומר, שגם אם נתקלת בדברים האלה והם לא חדשים לך, אני מזמינה אותך לבדוק בכנות. האם הם 'מוכרים לך' או האם הם מאפיינים את החיים שלך? מנחים אותך ביומיום? בפועל? כדרך חיים… אז הנה הם: הדבר הראשון הוא איך פועלים ממקום של אהבה ולא ממקום של פחד. לא לימדו אותנו לסמוך, לא לימדו אותנו לזרום. לא לימדו את רובנו להתמסר. לימדו אותנו לבדוק, לוודא, לא ללכת שולל, להתכונן לגרוע מכל, להיזהר, להישמר. לא לימדו אותנו לפרוס ידיים למרחב ולהיפתח לכל השפע שממתין להתממש עבורנו. לימדו אותנו להתכווץ, לשמור על מה שיש פן יחסר, לסגור את הידיים וגם קצת את הלב. אולי זה כי אז לא ידעו ש'דומה מושך דומה'. עוד לא ידעו שהמהות שאנחנו מקרינים לסביבה תחזור אלינו בריבית ד'ריבית ותתממש בחיים שלנו. הדבר השני שלא לימדו אותנו זה שיש המשכיות, אין סופיות.. כן, גם אחרי המוות.. ולמה זה חשוב ליומיום שלנו? כי הפחד שלנו מהסוף, מ'אין עוד הזדמנות', מ'נגמר ודי', מכישלון, אפילו מהמוות, מקפיא אותנו. לא מאפשר לנו לחיות את מלוא האפשרויות הקיימות. הוא מגביר את החיים מתוך פחד והתגוננות, מרחיק את החיים מתוך אהבה והתמסרות. הוא מייצר צורך לא לקחת סיכונים, להיות פרפקציוניסטים, כי הסוף מתקרב וצריך להספיק ולהצליח. וזה כמובן דבר נוסף שלא לימדו אותנו… שאין כזה דבר 'לא להצליח'. אין כזה דבר 'כישלון'. חכמים ממני כבר אמרו, שיש שתי אפשרויות לכל מהלך. או שהוא יצליח או שאנחנו נלמד. תעשו רגע תרגיל קטן… עצמו רגע עיניים, ודמיינו שאתם חיים מתוך ביטחון מלא שיש המשך לכל דבר, שתמיד יש את הצעד הבא, שאין כזה דבר באמת סוף.. נשמו עמוק ובדקו איך זה מרגיש… וואוו… והדבר השלישי – לא למדו אותנו לסמוך על האינטואיציה. רק על השכל וההיגיון הישר. לא לימדו אותנו שהאינטואיציה היא בעצם החיבור שלנו לרמת הנשמה. שיש בה חכמה 'שלא מהעולם הזה', אכן.. יש בה חכמה מהעולם הגבוה ממנו הגענו, ולכן היא זו שיודעת מה נכון לנו, מה תכננו לפני רדתנו לכאן, מה באמת יביא אותנו אל התוצאות הכי רצויות לנו. בל נשכח שההיגיון והשכל הישר מסתמכים על הניסיון שהצטבר כל שנות חיינו, אבל האינטואיציה מסתמכת על הרבה יותר. לימדו אותנו לסמוך על הראש ולא על הלב. אבל האינטואיציה מאותתת לנו דרך הלב ולא דרך הראש. בסופו של דבר, לא לימדו אותנו ללכת אחר צו ליבנו. לימדו אותנו שללכת אחר צו ליבנו זה מותרות, שלהגשים חלומות זה רק בסרטים. אלה היו 3 דברים שלא רק שלא לימדו אותנו, אלא לימדו אותנו ההיפך. אבל החיים השתנו, כללי המשחק השתנו, התנאים להצלחה השתנו. אתם יכולים לדמיין את החיים על פי 3 דברים אלה? דמיינו רגע איך זה ירגיש לחיות מתוך חיבור חזק לאינטואיציה, לדעת שהיא מורה הדרך הכי חכם ומפרגן שיכול להיות לנו, שהיא שם אך ורק כדי לכוון אותנו לתוצאות הכי רצויות לנו? איך זה ירגיש ליישם את כל האיתותים שלה מתוך ידיעה שכל מה שקורה הוא חלק מתהליך המשכי ואינסופי שמאפשר עוד ועוד דיוק, עוד ועוד מימוש, עוד ועוד הצלחה, ואת כל זה לעשות באהבה והתמסרות, זרימה וקלילות??? זה מה שאני מאחלת לכל אחד ואחד מאיתנו. חיים לפי 3 עקרונות חשובים וחדשים אלה.. ב'תוכנית למימוש רצונות ללא מאמץ' זה מה שאנחנו עושים. מתחילים לחיות את זה, לא רק לדבר את זה.. אתם מוזמנים בחום להצטרף.. הנה הלינק למחזור הקרוב: https://bit.ly/3n7XB72

השנה אני רוצה לאחל את מה שמחוייב לדעתי שנאחל.. זו השנה הראשונה לדעתי של העולם החדש. כי בתחילתה של השנה שעברה לא באמת הבנו שהעולם משתנה לחלוטין, ממש מתחת לאף שלנו.. אבל קודם סיפור קצר, כדי שהמסר בסוף יובן היטב.. בפגישה אישית אמר לי המתאמן היקר "העבר אוחז בי ולא מרפה" סליחה שמיד אשתמש באנגלית, אבל זה גם יותר נאמן למקור וגם באנגלית המסר יותר מדויק.. ככה בדיוק הוא אמר לי: The past holds me back ובכך הוא התייחס לכל המורשת של ההורים שלו, לכל החינוך שקיבל, לכל הערכים והאמונות שהם השרישו בו. וזה אכן ביטוי כזה שמשקף הרגשה מאוד חזקה, שאנחנו מחוברים כמו עם עוגן לאדמה, ולא מצליחים להתקדם למרות שרוצים. ואני רוצה להציע לכולנו, שהרבה דברים מהעבר שנדמה לנו ש 'אוחזים בנו ואוחזים אותנו אחורה', לא באמת אוחזים בנו ולא באמת לא מרפים מאיתנו… זה אנחנו שאוחזים בהם ולא מרפים מהם . האמונות והערכים וכל מה שמגדיר אותנו – אין להם ידיים ואין להם שרירים.. אנחנו אוחזים בהם מתוך הצורך להגדרה עצמית, בשביל להרגיש שאנחנו פועלים ממקום של קרקע בטוחה ומוכרת ויציבה. כמו עוגן.. עוגן אכן נותן ביטחון, אבל לא מאפשר התקדמות. ואני רוצה להציע שבמובנים רבים, הגיע הזמן להרים עוגן.. כי אנחנו כבר מבינים שהדבר הוודאי היחיד הוא שיש רק חוסר ודאות ושהדבר הקבוע האמיתי הוא השינוי, ושבמקום לצפות למוכר עלינו לזרום עם הלא מוכר, ושהדבר היחיד שאפשר לתכנן הוא להיות ספונטניים. אכן, עולם חדש. ולכן לשנה הבאה אאחל לכולנו שנשתלב טוב יותר ובקלות יותר בעולם החדש הזה שננשום עמוק ונרפה מכל מה שנראה לנו ש'אוחז אותנו אחורה' בחיינו ושנזרום באהבה עם כל מה שמנסה 'לשחרר אותנו קדימה' לעתיד ושנשחרר… את כל מה שכבר לא רלוונטי, את ההרגלים שלא משרתים אותנו עוד, מערכות יחסים שכבר לא עושות לנו טוב, את המוכר והידוע שכבר פסה.. ושנחייך, ושנתרגש, ושנסכים, ושנחבק, ושנאהב ככל שניתן, ועוד קצת.. ובתמונה? תראו איזה מרחבים נפתחים כשרק מרימים עוגן ומתקדמים קדימה…